לפעמים זה עושה טוב כשמגיעים מים עד נפש.
במרץ האחרון הגיעה הקורונה וסגרה את הכל.
סגרה דלתות, סגרה עבודות, סגרה מסגרות וסגרה אותנו בבית.
כשסוגרים אותי, אני בורח.
כל יום יצאתי לרחוב עם מצלמה, מתחתי עוד קצת את גבולות ה100 מ׳ שלי.
את נועה, פגשתי בכיכר הבימה, לגמרי במקרה.
לבושה בבגד ים ומוכנה לכל אתגר.
נועה זרמה, אני זרמתי, המים במזרקות זרמו, ורק העיר הייתה בשקט מופתי שמאפשר הכל.
מצד אחד, הרחובות ריקים, אבן גבירול דומם, אנשים נעולים בבתים בחוסר ודאות ובחרדה לגבי העתיד.
מצד שני, גל של אופטימיות.
ולרגע אחד קטן, הדאגה היחידה שלנו הייתה, שלא נקבל דו״ח.
Commentaires